דנה לא נמה

אני יושבת מול מלא טאבים פתוחים בבראוזר של דברים שרציתי לכתוב עליהם, ולא מספיקה…

אז הנה כמה דברים במרוכז שענינו / שעשעו / שמחו / עצבנו אותי לאחרונה -

La Photo Cabine – אפליקציה אונליין של פוטו-רצח כמו של פעם שהמכונות היו מוציאות 4 תמונות שונות (ולא רק את האחת הרצינית והייצוגית שבחרנו). המכונה מעוצבת ומושקעת ומוציאה תמונות בצבעי רטרו בתוספת לכלוכים שיקיים. אפשר להוריד את התמונות ולשמור כמובן, וגם להנות ממוזיקת קניונים אותנטית המלווה בפלאשים ברקע.

נרשמתי לעדכונים מהבלוג של המאייר המוכשר שחר קובר. תמיד מעניין על מה הוא עובד, איזה ספרי ילדים יפים הוא מאייר, ומה בכלל יש לו לספר שם.. כשהתחלתי לכתוב את זה היה שם פוסט עם סיפור מרגיז על לקוחות, והרבה פרות מאוד מוצלחות, אבל עד שאני מעלה פוסט, הוא כבר כתב ביקורת על איוריה של ליאת יניב לספר "יוסי ילד שלי מוצלח".

הייתי בפתיחת התערוכה של פיליפ רנצר "הבט אחורה בזעם" במוזיאון הפתוח בתפן. לצערי הגענו מאוחר וממש בסוף ההופעה של אפרת בן צור, קרני פוסטל, יהלי סובול, ערן צור ושלומי שבן, אבל התערוכה היתה מגניבה ומלאת הומור, ושווה את הנסיעה. נראה לי שהיא עוד נמשכת אז תעשו איזה טיול לצפון (גם ככה לח פה מידי)

פגשתי את המולטי-מעצב לוקה אור -  המסתובב עם ספר הסקיצות הנ"ל פרי יצירתו. ראיתי הרבה ספרי סקיצות מעוצבים כמו ספרים ובכריכות מגניבות, אבל זה ללא ספק אחד המוצלחים, נראה מבחוץ כמו ספר הרומן הרומנטי, אבל בפנים יש דפים חלקים… לוקה עיצב את הכריכה ואמר לי שיש גם עוד סוג של ספר סקיצות עם כריכה של ספר sci-fi. אני מזמינה אחד מכל סוג!

לא מספיקה לכתוב את כל מה שרציתי.. אבל זה ממש נחמד -
כתבו בפוטוג'וג'ו על סדרת הצילומים הזאת של Richard Renaldi שבה הוא ניגש לזרים ברחוב ומבקש מהם להצטלם יחד, כשתמיד יש איזהשהוא מגע בינהם. זה יוצר תמונות מענינות ביותר.. השילובים נראים לפעמים ממש הגיוניים ולפעמים קצת לא קשורים.

ביחד עם לשם העורכת המוכשרת ויובל הפלאשיסט המצוין ובהשראת דקסטר (מי שלא ראה – מומלץ לראות את הפתיח לפחות) אלתרנו בזריזות סרט לפסח.

באיחולי חג שמח והנאה גדולה מהחופש הקצר שעוד נשאר, תהנו ותעבירו הלאה:

(הלוואדר בכיכובם של המצות שתפרתי בפסח קודם)

Uxi.co.il – אתר הבית לתחום חוויית המשתמש (UX) בישראל עלה לאויר השבוע. בו תוכלו למצוא כל מה שרציתם לדעת על עיצוב חווית משתמש, איפיון אתרים וכד' וכל זאת בעברית צחה! ואני עיצבתי! החבר'ה העלו בלוג המתעד את תהליך הקמת האתר. קיבלנו כל מיני תגובות במהלך העיצוב –  אחת מהן הייתה – שהאתר לא מעביר ישראליות.

נשאלת השאלה: מה מאפיין עיצוב ישראלי? מה מאפיין מוזיקה ישראלית? אופנה ישראלית? אוכל ישראלי וכו' או מה מאפיין את ישראל בכלל? – פלאפל, כובע טמבל, צבא, מדים, צופים, ים, מטקות, קקטוס, כחול לבן, גמלים, פיגועים, דוסים, ערבים, פיתה עם חומוס, תל אביב, ירושלים, שדרות, ח' וע', אלעל, פוליטיקאים לא פוטוגניים, נהגים עצבניים, יהודים, מנורה, חנוכיה, ציונות, מתנחלים, כיפה, שכול, שואה, דקלים, מדבר, במבה, אולי דיסק און קי או מכשיר להורדת שיער (הללויה!), דנה אינטרנשיונל, מעצמת הייטק, תרבות, אמנות, הרצל, שוק, הכותל, רוסים, אתיופים, עולים חדשים עם מבטא, בר רפאלי, אינתיפאדה, קיץ, מחסור במים, סרטי בורקס, אופנה, צעקנות, חוצפה, חום, נדיבות, משפחתיות, סכינים בגב, נדחפים בתור, רעש, הודו, עולם שלישי, סנדלי שורש, הי גיא,באסה, שתי שקל … מה לא?

אלו רק כמה סטריאוטיפים או לא.. האם אנחנו בכלל רוצים לשמר את הסטריאוטיפים האלה בעיצוב, האם אנחנו תקועים איתם? אני חושבת שעיצוב ישראלי היום כולל כל כך הרבה סוגים וסגנונות ואינו שונה בהכרח מעיצוב בארצות אחרות. הרמה בהחלט עומדת בסטנדרטים בינלאומיים וקשה למצוא סמלים /מאפיינים שאם נשים אותם באתר – הוא יעביר ישראליות, מבלי שייקח אותנו לעיצוב שאולי לא מתאימים לאתר עצמו. – לישראלים סה"כ אין מודעות לעיצוב.

ובעוד אני מנסה לחשוב על זה ולכתוב פוסט העלו ב Smashing Magazine  הגאוני Showcase של עיצוב ישראלי שלדעתי רק מוכיח את העובדה שאין הגדרה לעיצוב ישראלי. גם מהסתכלות בהופ אפשר לראות כל כך הרבה סגנונות שונים של עיצוב, כל אחד לפי הלקוח שהזמין אותו והמעצב. ישנם כמה טרנדים בעיצוב הישראלי (חלקם צויינו גם בסמאשינג מגאזין, אוף): ה"רטרו" – פונטים מפעם, סגנון הפרסומות של פעם, מראות כאלה באמת עושים תחושה נוסטלגית לישראלים ומחברים אותנו איכשהוא לרגש השייכות ועושים חשק לשקיות יומולדת עם במבהביסלישוקולדפרה מעורבבים יחד. אם אנחנו מעצבים ואומרים לנו לעשות עיצוב ישראלי – אולי התשובה היא – "הוסף פונט של הטייס והנה לך עיצוב ישראלי עם טאץ' נוסטלגי עליז".(וגם אחלה פונטים)

אבל א. העיצוב של הפוסטרים הישנים והיפים האלה עם הלוחם האמיץ והשיבולים, הם בעצם לקוחים מעיצוב רוסי ו… ב. כמובן שטרנד הרטרו הזה הוא לא רק בארץ – בכל העולם יש השפעות מתקופות שונות ואפשר לראות את זה באופנה, בעיצוב מכל הסוגים, באמנות בטלוויזיה ובסרטים. כמה פרקים אחורה ב-Mad Men, בהמשך לטרנד הרטרו העולמי, ניסו לעצב קמפיין לעידוד תיירות בישראל – והמסר היחיד שהצליחו להגיע אליו הוא: “The biggest thing this place has going for it is the people; they’re good-looking. These Jews don’t look like the Jews here. Have you been to the diamond district?” אנחנו יפים ! פחח… כולנו? (כן, ברור!) טוב, לא נקבל השראה מהסדרה הסקסיסטית הזאת (דון המניאק)

אלמנטים מזרחיים – מופיעים מידי פעם בעיצוב הישראלי, אורנמנטיקה מרוקאית? שוב, המזרחיות היא רק פן אחד מהתרבות פה, אלא אם מדובר בערוץ 24 שבכל רגע נתון תראו שם מישהו ממשפחת תבורי (אוהבים אותך דניאל) – לכלוך וחספוס – יש בנו משהו מחוספס, זה נכון. קצת יותר מפחיד וטעון לחיות פה מאשר בארצות שקטות וקרירות מסוימות. האם זה צריך להשפיע גם על העיצוב. אולי אם זה מתאים לקונספט במקרה, לעיצוב של מארש דונדורמה הוספנו מעט לכלוך עיצובי, גם בשביל הישראליות אבל זה התאים גם לתחושה המוזיקלית הבועטת, שמחה וטבעית… החאפריות – אני לא מעודדת את זה חס וחלילה, אבל הלקוח הישראלי הממוצע רוצה לקבל את העבודה שלו כמה שיותר מהר (רצוי אתמול), ובכמה שפחות כסף, וכך רואים לפעמים עיצובים שרובנו לא היו רוצים שייצגו אותנו. בעברי, עשיתי התלמדות בBlastradius  בטורונטו ושם עבדתי על עיצוב ניוזלטר של מאסטרקארד – התהליך לקח כמה חודשים טובים, שבהם הציגו סקיצות שונות, והיו סדרה של פגישות עם נציגי החברה שהגיעו מניו יורק במיוחד, רק על חיפושי התמונה המתאימה ויצירת מאגר תמונות ראוי לניוזלטרים הבאים, עבדו צוות של כמה מעצבים במהלך כמה חודשים טובים. ואילו בארץ אמורים לעשות אתר שלם, כולל אפיון, כתיבת תכנים, עיצוב ובניה בחודש (גג…). אין כאן מודעות למה כולל תהליך הקמת האתר, ולא תמיד יש מספיק הערכה לעבודה שנעשית. מיתוג שמיתוג – לחברות הגדולות יש בדרך כלל ספר חוקים גדול ובו הסברים איך לעצב להם. הוא כולל הגדרות של צבעים, פונטים, הגדרות מאוד מדויקות עד לציון מרחק הלוגו מקצה העמוד בכל פורמט. בארץ, אין מודעות גדולה למיתוג, ואין עקביות בעיצוב. גם אם חברה מקבלת את ספר החוקים style guide, בדרך כלל הוא נשמר באיזה מגירה תחתונה בסטודיו מתחת לברכת היומולדת המעוצבת שקיבל הבוס לפני שנתיים. בקיצור, יש מיתוג, אבל אין אכיפה שלו. חוסר סבלנות הוא מאפיין ישראלי, וזה גורם לחברות להחליף מיתוג כל שנתיים (במקרה הטוב) ולא לחכות שיהפוך למוכר ומושרש.

הדשא של השכן – בארץ אוהבים לחקות את חו"ל ולחקות בכלל. תעשה לי כמו אייפון, כמו אוראנג' או כמו יוסי המתחרה שלי. מה שכן – לא אוהבים לחכות הרבה, ובדרך כלל זה "תעשי לי כמו אייפון ורצוי עד אתמול", או 'שיראה מליון דולר' (התקציב שלי הוא 300 ₪)

צעקנות והגזמה –  יש נטייה לקחת טרנדים מארצות אחרות ולהקצין אותם, למרוח אותם על גבי שנים ולהמאיס אותם למוות.

לסיכום – בעיני, הדבר היחיד המשותף בין כל העיצובים ה'ישראלים' האלה הוא שהם בעברית! ועצם ההתעסקות עם טיפוגרפיה עברית, מימין לשמאל, והמאבק התמידי הזה לשלב אותו עם הכתב הלועזי (שאולי מסמל עוד כמה מאבקים תמידיים פה בארץ) . יוצר את הייחודיות בעיצוב. כל מי שלמד עיצוב מכיר את הספר של בצלאל עם הפונטים הקלאסיים (חיים, פרנק ריהל,שוקן …). בשנים האחרונות התפתחנו מאוד בתחום הזה, ויש יוצרי פונטים מוכשרים ופרודוקטיביים.היום מעצב יכול לבחור כבר מתוך קטלוגים המכילים מאות פונטים עבריים.

מה שחשוב הוא שהעיצוב יהיה טוב ומתאים לקונטקסט.

אני ממשיכה לדון בזה אם אנשים ואם יהיו לי תובנות נוספות אכתוב פוסט המשך, אז הביאו את התגובות הנזעמות וזרקו עלי עגבניות (שרי כמובן!)

כשהייתי מזמן בחופשה (תזכירו לי מה זה) באוסטרליה, מצאתי את המגזין היפה הזה – Wooden Toy Quarterly

ובכלל יש המון עיצוב מעולה באוסטרליה, מידי פעם אעלה קישורים, בינתיים כדאי להכנס לאתר מעורר ההשראה שלהם.

אגב, שמתם לב שהסתובבו פה המון מינימאוסיות בפורים? לא ברור לי למה העכברית המנוקדת הזאת רלוונטית היום עדין – כבר לא רואים אותה ביום יום, אז איך לעזזל נזכרו בה כל כך הרבה בחורות בפורים. אמרו לי השבוע שבחורה בסה"כ צריכה לשים על עצמה אוזניים ויש לה תחפושת. לדעתי ממילא עם השמלה הסקסית שהולכת עם זה בדר"כ בהמשך לתסמונת הידועה "שרלילות פורימית נפוצה" מי ישים לב לאוזניים. נראה אותכן מתחפשות לעכברית הקצת יותר מעודכנת ביאנקה או למינימאוס בגילה הנוכחי (900 בערך) ללא ניתוחים פלסטיים הוליוודיים…

כל שנה בפורים הארץ הזאת מתחפשת למקום עם חורף. יש רעש של גשם בחוץ וזה מעורר בי רצון להינעל בבית.
והנה חנות של בחורה בשם שרה שהחליטה לפתוח חנות בביתה לכל מיני פריטים מגניבים, וכך היא מציגה אותם באתר על הקירות שלה.
תצוגה ממש נחמדה בעיני – Supermarket Sarah

בעוד אני אוגרת כל מיני פוסטים ורעיונות לפוסטים שאשגר בקרוב, אני חייבת להגיד שיש שוקולד מעולה במיוחד חובה לכל חובבי המריר.

כן, זה שוקולד מריר עם מלח ים של Lindt. למה תמיד אומרים רק לינדט ולא לינדט וספרונגלי (שזה שם יותר מגניב) טעים בצורה מפתיעה ומרגשת.

מכרו אותו עד כמה שידוע לי רק במכולת בבעלי מלאכה,  ומאז נעלמו עקבותיו! אם משהו רואה כזה, שיקנה במיידי. (גם לי!!)

לחובבות האופנה והאיור:

מה שנקרא הרגליים שלי לא משהו, אבל יש להם "אישיות"

זה שיש לך ורידים בולטים ברגליים זה לא תירוץ לא ללכת עם חצאית.

אפשר לראות עוד רעיונות משמחים כאלה ב- les-queues-de-sardines
ביננו ב"חורף" הישראלי כבר לא נשארו הרבה ימים ללכת עם גרביונים. הביאו את הקיץ!

קרן תגר מאיירת בעדינות ורגישות ואני עוקבת בהתפעלות אחר עבודותיה מאז שראיתי אותן בתערוכת בוגרים של בצלאל.
בחרתי דוקא את האיור הזה לכבוד ואלנטיינס יימח שמו, אבל יש מלא יפים באתר שלה וגם בבלוג

אני די בעד לצאת מהעיר מידי פעם, וכך יצא שהיום הייתי בחוות הארטישוקים של נועם בניר בנים. גדלים שם כמובן ארטישוקים, ויש בראנץ' שכולל מאכלי ארטישוק לרוב, במהלכו נועם מדגים איך לחתוך ארטישוק ואנחנו סופגים את אוירת הכפר.
לא חשבתי שאני אוהבת ארטישוק אבל היה טעים ונעים!

הופרדו בלידה?

יש למושב הזה גם איזה קטע עם קקטוסים, נראה איך זה ישפיע על הפנג שואי של הבלוג שלי.

הוא צהוב! הוא קוצני! היש עץ מגניב מזה? והאם משהו יודע איך הוא נקרא?